<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' מקוואות</h1>
<h2>דף סו.</h2>
גליון, הספר כתב בהל' נדה דבעינן וי"ו עונות דקייל"ן כרבנן ונוסח זה כפרש"י, אבל בספרים המדויקים הנוסח ארי"ו זו דברי רי"ש ור"ע אבל חכ"א שלש עונות שלמות בעינן, וחכמים כראב"ע ס"ל דאמר בה' עביד פרישה והאי ה' בהשכמה כראב"א דאמר משה עלה וירד בהשכמה ומשכחת עונה א' ביום ה' וביום וי"ו ב' עונות וליל שבת טבלו וכך כתבו מגדולי תלמידיו.
<h2>דף סו:</h2>
אחת מתקנת עזרא שתהי' אשה חופפת וטובלת ומה"ת בעיוני סגי והוא תקן חפיפה במסרק. ואמרינן בגמ' אמר רבא אשה לא תחוף שערה לא בנתר ולא באהל, נתר מקטף מזיא, פי' שנותק השער, וכי מקטף מזיא מאי הוי, דלמא דקטיני מסתבכי בין אריכי ומקטר חד מיניהו ולא עיילי בהו מיא ואהל סריך מזיא, פי' מסתבך השער. אמר אמימר משמי' דרבא אשה לא תחוף אלא בחמין, ואפי' בחמי חמה, אבל בקרירי לא, דמשרי מזיא, פי' מקשין השער ואין לכלוך עובר, תרגום קורה שריתא. ורבנו חננאל גרס אשה לא תחוף בקרירי ואפי' בחמי חמה לא ורי"צ ג' לא תחוף אלא בחמין אפי' בחמי חמין דמשרי מזיא ופי' משרי מתירין ופותחין השער כההיא שרי שקיך ואכול נהמא. ויש מקשין על ר"ח מהא דאמר פ' כל שעה לא תלוש לא בחמין ולא בחמי החמה אלמא חמי חמה לענין חמימות לחמי אור משוינן, ואין זה קושי', נהי דמתחמץ בחמי חמה מ"מ איכא למימר דמתקשין השערות. אמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קודם טבילה קמטיה ובה"ס שלה שיהיו ראוים לב"מ.
אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עלי' דבר חוצץ, אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול. האי סמוך כל שטבלה בתוך העונה שחפפה סמוך מקרי, אבל אם חפפה ובעונה שאחרי' טבלה אע"ג דעיינא בגופה קודם טבילה לא מהני שמא לא עיינא יפה שעיקר הבדיקה היא בחפיפה וכדאמרינן מדאורייתא בעיוני סגי [ב"ק פ"ב ע"א] ואתא עזרא ותקן חפיפה ובחמין דאי לא עיינא... וחזינא לרבואתא דדייקו מהכא דחפיפה שתקן עזרא היא בכל הגוף מדאמרינן נמצא עלי' דבר חוצץ משמע באיזה מקום שיהי' בגוף, ואם חפפה סמוך לטבילה ואחר טבילה נמצא עלי' אינה צריכה לחזור לחוף ולטבול, ואי אמרת חפיפה אינה אלא בשערה מאי מהני שחפפה סמוך לטבילה הרי לא חפפה בגופה, ולאו ראי' הוא די"ל נהי דעזרא לא תקן חפיפה בכל הגוף אבל מ"מ נהגו נשים לחוף כל גופן, וכיון שכך נהגו להכי אמר רבא דמהני אם חפפה סמוך לטבילה, אי נמי י"ל אף דליכא חפיפה בגוף מדינא, מ"מ בשעת חפיפת שערה דמתעסקת זמן מה ודאי עיינא טפי בכל גופה ובדקה היטב, אמטי להכי אי חפפה סמוך לטבילה ליכא למיחש דנשאר בה דבר החוצץ. ויש מביאין ראי' דכל הגוף צריך חפיפה מדתני' שילהי יומא [פ"ח ע"א] הרואה קרי ביה"כ יורד וטובל ומבערב ישפשף, ופרשו מבערב מעי"כ ישפשף גופו במים, שאם יראה קרי ביה"כ יכול לטבול עצמו בלא חציצה, ולאו מלתא הוא, אלא ה"פ אם ראה קרי ביה"כ יורד וטובל ואין צריך לשפשף, שקרי על בשרו עדיין לח והמים מעצמן יעברוהו, ואם מבערב ראה קרי פי' בליל יה"כ, כשיטבל מחר ביום הצום ישפשף בידו מקום שנפל הקרי על בשרו, משום שהוא יבש וצריך שפשוף. ותו אייתו ראי' מהא דרנב"י אמר לדביתהו דאבא מרי [נדה ס"ז ע"ב] עבדי חסרת דודי חסרת, ואי חפיפה בחמין ליכא אלא בראש די במים מעוטים ולא צריכה לא עבדים ולא יורות. ואנן לא שמיע לן האי פרושא אלא כפי' רבנו חננאל להחם מים למקוה אמר דודי חסרת, ותו אייתו ראי' מפ' כל כתבי [שבת ק"כ ע"ב]... ובשום מקום לא מצינו לשון חפיפה אלא בשער כדאמרינן אשה לא תחוף אלא בחמין ובקרירי לא דמשרי מזייא, ואמרו בנזיר [מ"ב ע"א] חופף ומפספס אבל לא סורק והכי דייקינן מדאמר רבא [שם בנדה] אשה מדיחה בית קמטיה במים, אלמא שאר הגוף לא בעי הדחה, דאי קמטיה לרבותא נקט, לפי שאין צריכין ביאת מים אלא ראוי לב"מ, הול"ל אפי' קמטי', אלא ודאי דוקא קאמר. לבר מן דין הרי בעקר חפיפה אמרו בפ' מרובה [ב"ק פ"ב ע"א] מדאור' בעיוני סגי, דלמא מיקטר ונתיר ואתא עזרא ותקן חפיפה, ומיקטר ונתיר איתי' בשער אבל בשאר גוף לא, ועלה קאי עזרא תקן חפיפה. מ"מ מנהג יפה דרך הנשים שחופפת כל הגוף במים חמין קודם טבילה ואי לית לה חמין אלא לחפיפת השער תחוף שאר הגוף בצוננים. ודאמרינן אי לא חפפה סמוך לטבילה ונמצא עלי' דבר חוצץ צריכה לחזור ולטבול, אפי' אי נתעסקה אחר טבילה במין שנמצא עלי' החוצץ כדאמרינן [חולין י' ע"א]... מיהו אין ראי' כ"כ דהתם בגברא איירי שטבל לאכול תרומה ולית בי' חפיפה דלא תקן עזרא רק לנשים נדות כדאי' בירושלמי [ס"פ כל שעה] נדה חופפת וסורקת כהנת אינה חופפת וסורקת וראוי להחמיר בדבר [ס"ו ע"ב]. אמר רבא אשה לא תעמד ע"ג כלי חרס ותטבל ולא ע"ג סילתא, פי' בקעת עץ, ותטבל משום דבעיתא. א"ר שמואל בי"צ אשה לא תטבול בנמל כתבנו לעיל לאו משום חציצה דטיט שבנמל, אלא כפי' ר"ח בנמל שכיחי אינשי ובושה וממהרת ולא טבלה שפיר. [ס"ז ע"א] אמר רב גידל נתנה תבשיל לבנה וטבלה ועלתה לא עלתה לא טבילה, אימר ברדיוני נפל אע"ג דהשתא ליכא, פי' חיישינן שמא מן התבשיל הי' עליה בשעת טבילה אע"ג דהשתא לא חזית אימור בעליתה מן המים ירד ממנה. ובספר ר"ח נמצא מימרא המפשלת בנה אחריה כשהיא ערומה וירדה וטבלה לא עלתה לה ט', חיישינן שמא הי' טיט בתנוק ונדבק באמו אע"ג דחזינן אחר ט' דליכא טיט, שמא בעלייתה ירד ממנה, וכל זה מיירי שלא עיינא אח"כ קודם טבילה וסמכה על עיונא קודם לכן. אמר שמואל כחול שבעין אינו חוצץ, שע"ג עין חוצץ, ואם עיניה פורחות א"ח, פי' שדרכה לפתוח ולסתום העין תדיר אפי' ע"ג עין א"ח, שאין מתקיים ואינו מדביק. ובעל הלכות גורס כחול שבעין אם לרפואה חוצץ ואם בשביל שתראה עינים פורעות א"ח. ואע"ג דגרסת רבותינו אינו, מסתבר מה שהוא לרפואה ודעתה להסיר דחוצץ. ריבדי דכוסילתא וליפלוף שבעין פרשנו למעלה ארי"ו פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה אמר ר"ל אשה לא תטבל אלא דרך גדילתה, פי' זקופה ממש ולא שוחה ביותר אלא כדתנן בנגעים [פ"ב] האיש נראה כעודר ומוסק זיתים, פי' בראית נגעים טהר הכתוב נגע בה"ס שנ' לכל מראה עה"כ ותנן כיצד ראית נגעים האיש נראה כעודר, פי' חופר בקרקע מפסיק רגליו קצת ושוחה מעט אבל לא יותר מדי וכמוסק זיתים מגביה זרועו מעט ונ' קצת בית השחי, והאשה כעורכת [פת] וכמניקה את בנה וכאורגת בעומדים לשחי ליד ימנית ומדלא אמר אם לאו [לא עלתה טבילה ש"מ] בדיעבד עלתה לה. ור"ח והגרי"צ וה"ג ורב סעדי' בס' טומאה וטהרה גרסי הכא ולית הלכתא ככל הני שמעתא ופירשו דכי אתמר הני לטהרות אתמר אבל לבעלה לא כי הא דאמר ר"ל אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה. ונראה מדברי הגרי"צ דאכל שמעתא דקדמי קאי, ואי הכי ריבדי דכסילתא אף לאחר ג' ימים ל"ח ולפלוף יבש שבעין וכחול שע"ג עין ופתחה או עצמה עיניה ביותר ל"ח, ויש מחבורתנו שאומר הא דר"יו דפתחה או עצמה עיניה ביותר לעל"ט לא נדחה מר"ל והגרסא קשה להבין דמה ענין ר"ל לכל הני הלכתא, ומדבריו לא שמענו סתירה, ושמענו שגם מקצת חכמי צרפת ל"ג להו וראוי להחמיר בדבר (גליון, ואני מצאתי ס' ישן שלא כתוב ולית הלכתא ככל הני שמעתא אלא כך, אמר רי"ו פתחה עיניה וכו' לעל"ט והני מילי לטהרות אבל לבעלה כדריש לקיש ופרושו דדי אם טבלה לבעלה דרך גדילתה וכיון שפעמים פותח אדם עינו ביותר ופעמים עצמן גם זה דרך גדילתה). וכ' בעל הלכות דלא מעכבא טבילה כשהיא שלא כדרך גדילתה וז"ל וכד טבלה מיחייבה למיטבל בדוכתא דאי' ביה מ"ס, ובדלא נפישי מיא למרמא בה אתתא כולה קומתה, מיגנדרא כביניתא ושפיר דמי עכ"ל והכין בתוספתא [מקוואות פ"ח] כפה ידיו ורגליו וישב לו באמת המים אם נכנסו המים דרך כולו טהור וכ"כ רב נטורנאי אמת המים אעפ"י שרדופין צריך שיהי' בהם מ"ס, ואם יכולה לטבול עצמה אפי' כדג זה ששוכב במים וחפין עליה מלמעלה עלתה לה טבילה בין מכונסים בין רדופין ובלבד שיהי' בהם מ"ס. ויש מקשים מהא דפרק הממונה [יומא ל"א ע"א] אמר אביי ש"מ עין עיטם גבוה מקרקע עזרה כ"ג אמה דתנן כל הפתחים שהיו שם גובהן כ' אמה והמקוה גובהו ג' כדתני' ורחץ בשרו במים וכו' מים שכל גופו עולה בהם וכמה אמה על אמה ברום ג' אמות, ואי איתא דשרי לטבול כשהוא שוכב מנ"ל שהי' המקוה גבוה ג"א דלמא גבהו אמה א' וארכו או רחבו ג' אמות והכהן טובל עצמו כשהוא שוכב על הקרקע, ולאו קושי', דיותר קל לטבול בעמידה מבשכיבה ושחיה יתרה, והא ודאי משום חולשא דכ"ג מתקנים בית טבילה שטובל בלי טרחא כמו שתקנו כמה דברי' שלא להטריחו.
במקומות הקרים נהגו הנשים להשליך יורה מלאה חמין למקוה, ויש מי שאוסר משום גזרת מרחצאות שהרי אמרו [נדה ס"ו ע"ב] אשה לא תעמד ע"ג כלי חרס ותטבל משום גזרת מרחצאות כל שכן שראוי לאסור משום כך להחם המקוה, שמא יאמרו אלו ואלו חמין כשם שאלו מטהרין כך מרחצאות. ודאי לטבול במעינות חמין כחמי טבריא מותר, דקא חזינן דמן הקרקע נובעין ואין דומין למרחצאות שמחממין ע"י ב"א בכלי, ומתני' היא למעלה מהן [מקוואות פ"א מ"ח]... וכשרי' לטבילה אפי' זוחלין ובפ' כ"ה [חולין ק"ו ע"א] חמי טבריא טובל בהם כל גופו. ובפ"ק דתענית [י"ג ע"א] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין ביה"כ בין בת"ב, במאי, אילימא בחמין טבילה בחמין מי איכא שאובין נינהו, אלא לאו בצונן וחייבי טבילות אין אינש אחרינא לא, א"ר חנא ב"ק לא נצרכה אלא לחמי טבריא, אלמא טבילה ע"י מים שהוחמו אפי' במקוה מ"ס כשרים לאו טבילה משום גזרת מרחצאות. אבל רבים מתירין ומביאין ראי' מהא דרנב"י אמר [נדה ס"ח ע"א] עבדי חסרת דודי חסרת והא דפריך טבילה בחמין שאובין נינהו, אהוחם רובו קאי, דא"א אלא כשהביאם בכלי תחלה, והו"מ לתרוצי שהטיל לתוכו חמין אחר שנתמלא מכשרים והוחמו עי"כ, אלא דעדיפי משני אפי' כולו חמין משכחת לה ובחמי טבריא. ובירושלמי פ' אמר להן [חסר]...
<h2>דף סז.</h2>
גרסינן בפ"ק דערובין אר"ח ב"א אמר רב שעורין חציצין ומחיצין הלמ"מ, ואקשינן חציצין דאורייתא נינהו שנ' ורחץ במים את כל בשרו שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, כי אצטריך הלכתא לשערו כדרבה ב"ר הונא דאמר נימא א' קשורה חוצצת ג' אינן חוצצות, ב' איני יודע. שערו נמי דאורייתא דתני' ורחץ במים את כל בשרו את הטפל לבשרו וזהו שער, כי אתא הלכתא לרובו ולמעוטו ולמקפיד ולאינו מקפיד וכדרבי יצחק דאמר דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד ועל מעוט המקפיד משום רובו המקפיד, ולגזור נמי על מעוטו שאינו מקפיד משום מעוט המקפיד, אי נמי משום רובו שאינו מקפיד, היא גופא גזרה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה. לההיא מסקנא ליכא חציצה דאורייתא במעוט הגוף אפי' בהקפיד עליו. ואיכא לעיונא בהא מלתא דאמר בפ' התנוקת [נדה ס"ו ע"א] אמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה במים. מיתיבי בית הקמטים ובית הסתרים אין צריכין לביאת מים, נהי דביאת מים ל"ב ראוי לב"מ בעינן כדר' זירא דא' כ' הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ושאין רל"ב בילה מעכבת, דתנן התם [מנחות ק"ג ע"א] אם אמר הרי עלי מנחה של ס"א עשרון, מביא ס' בכלי אחד, והאחד בפני עצמו, וטעמא דס' יכול לבלול בכלי אחד, ס"א אינו יוכל לבלול והתורה אמרה בלולה, ופריך והא תנן אם לא בלל כשר, אר"ז כל הראוי לבילה א"ב מעכבת, ושאינו ראוי מעכבת בו. ואי איתא להאי דרי"צ... [חסר] והא דאמר רבה ב"ר הונא [שם] נימא א' קשורה חוצצת, לא א' בלבד קאמר, דמעוטו וא"מ עליו אפי' מדרבנן אין חוצץ, אלא כלומר הרבה שערות קשורות אחת אל אחת עד שדרכה להקפיד בכך, ג' אינה חוצצת לפי שאם ג' נקשרות בחד קשר אין הקשר מהודק ואינו מונע המים מלבוא שם, ושתים איני יודע ופליג עלי' רי"ו בפ' התנוקת [נדה ס"ז ע"א] ואמר אין לנו אלא א'. ונ' דהלכה כרי"ו דהלכתא כותי' אפי' לגבי רב ושמואל ועוד דמידי דרבנן הוא ופרושא דנימא א' קשורה, אפי' קשורה בעצמה חוצצת, וכן אם נקשרה עם חברתה, דלא עיילי מיא בהאי קשר, אבל אם ב' שערות נקשרות בקשר א' בפני עצמן, לא זה לעומת זה, אלא נטל ב' שערות כחוט א' וקשרם, או שקשר ב' שערות שעשאן חוט א' עם ב' שערות אחרות כמעשה עבות אין כאן חציצה דעיילי בהו מיא. ובתשו' הגאוני', מה שאמרו רובו ומקפיד עליו חוצץ מה"ת רוב הגוף נדון בפ"ע, ורוב שער נדון בפ"ע, שרוב הגוף בלא שער, ורוב שער בלא הגוף אי מקפיד עליו חוצץ מה"ת, וטעמייהו דאית לן תרי קראי לחציצה, דמרבינן שער מאת הטפל לבשרו, ואתא הלמ"מ דרובו ומקפיד חוצץ אבשרו לחוד ושער לחוד, וה"נ משמע מדסמיך למימרא דרבה ב"ר הונא נימא א' קשורה חוצצת הא דרי"צ ד"ת רובו ומקפיד חוצץ, דאשמועינן דאשערו נמי קאי. ומדאמרינן בה"ס בעינן ראוי לב"מ, לפיכך צריכה לבדוק כל קמטיה שלא יהא שם דבר חוצץ. ואם נמצא אחר טבילתה דבר חוצץ בהם צריכה לחזור ולטבול דא"ר יצחק [נדה ס"ו ע"א] מעשה בשפחתו ש"ר שטבלה ונמצא עצם חוצץ בין שניה והצריכה רבי טבילה אחרת. מיהו דוקא המיהדק כעצם, אבל מאי דלא מיהדק אינו חוצץ ששנינו [מקוואות פ"ח מ"ה] נתנה מעות בפיה וטבלה טהורה מטומאתה אבל טמאה אגב רוקה. נתנה שערה בפיה ועי"כ לא באו המים על שערה כאלו לא טבלה קפצתה ידה או קרצה שפתותיה כאלו לא טבלה. האוחז באדם וכלים ומטבילן טמאים, ואם הדיח האוחז ידו במים טהורים, שמים שעל ידיו נטהרו במי מקוה ובמקום אחיזת ידו קדמו המים. ר"ש אומר ירפה ידיו עד שיבואו בהם מים. איכא מאן דמפרש ר"ש מחמיר ולא סמך אהדיח שצריך לרפות ידיו, ולת"ק די אם הדיח וכ"ש אם מרפה, וי"א לת"ק לא מהני מרפה דגזרינן דלמא לא ירפה. מיהו גזרה זו לא מצינו, אדרבה שאמרו בפ' לא תצא אשה [שבת נ"ז ע"א] לא [בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועה שבראשה ולא תטבול בהן עד שתרפם], אלמא די אם תרפם ול"ג אטו לא תרפם, ובתוספתא [מקוואות פ"ו מ"ד] השירין ונזמים והקטלאות והטבעות אוצין חוצצין, רפין אין חוצצין, אלמא ל"ג רפויים אטו דחוקין, ובפ' החולץ [יבמות מ"ו ע"א] מנימין עבדיה דרב אשי בעי לאטבולי לשם עבדות, מסריה נהליה לרבינא ולרב אחא אמר להו חזו דמיניכי קבעית לי' [רמו ליה ארויסא בצואריה ארפו ליה וצמצמו ליה ארפו ליה כי היכי דלא להוי חציצה צמצמו ליה כי היכי דלא לקדים להו לשם בן חורין אני טובל] חזינן דלא גזרינן רפוי אטו מהודק, דדוחק לומר כל הני ס"ל כר"ש ולא כת"ק דהלכתא כותי', אלא ודאי לת"ק נמי מהני אם מרפה ידו.
ואלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראש הבנות שמקלעות בהן שערן שמונעות המים מלבוא בשער, רי"א של צמר ושל שער אינם חוצצין, ואין הלכה כר"י בחוטי צמר, אבל בחוטי שער מודי רבנן דאין חוצצין כד' פ' במה אשה [שבת נ"ז ע"א]. קלקי הלב והזקן ובה"ס שבאשה, פי' השער שעל בה"ס שמסתבך ע"י זיעה וליכלוכים באותו מקום הוי חציצה. ויש מי שאומר דבה"ס דנקט במתני' בה"ס ממש שצריכה לפתחן שיבואו בהם מים, וליתא דבתוספתא ר"ש שזורי אומר בה"ס בנשואה חוצץ, בפנויה א"ח, דנשואה מקפדת שלא תתגנה על בעלה, והכי תנן לקמן [מקוואות פ"ט מ"ג] אלו שאין חוצצין קלקי הראש ובית השחי וב"הס באיש. ודאמרינן חוטין חוצצין בשער, ה"ה בבשר הגוף, חוץ מחוטין שבצווארה שאינה מהדקת יפה שלא תהא חונקת עצמה אבל קטלא חוצצת. ותו תנן [מקוואות פ"ט מ"ד] ליפלוף שחוץ לעין חוצץ, ובסיפא קתני ליפלוף שבעין א"ח ולא מפליג בין לח ליבש, אבל בפ' התנוקת [נדה ס"ז ע"א] אמר מר עוקבא ליפלוף שבעין לח א"ח יבש חוצץ, אלמא אפי' בעין גופא יבש חוצץ, ומינה הא דקתני רישא ליפלוף שחוץ לעין חוצץ אפי' לח נמי חוצץ ויש מי שאומר מ"ש מר עוקבא לח א"ח יבש חוצץ הכי פרושא כל ליפלוף שבעין עצמו הוא לח שאין דמעת העין מניחתו ליבש וכל חוץ לעין מתיבש וחוצץ. ושעור יבשות מפרש בגמ' משיתחיל לירק. גליד שחוץ למכה חוצץ, פי' ריר היוצא ממכה ומתיבש כגליד, ואימתי נקרא יבש שחוצץ לאחר ג' ימים דאמר רמי ב"ח האי ריבדא דכסילתא, פי' מכה של הקזת דם שדרכה להעלות גליד כל ג' ימים לא חייץ אעפ"י שהוא חוץ למכה, מכאן ואילך חייץ שנקרש ונעשה קשה, ודקתני סיפא גלד שעל המכה א"ח, פרושו מה שבתוך המכה כך פרשו מקצת רבואתא, אבל ג' הספרים גלד שעל המכה א"ח לא משמע הכי, ויותר נ' הא דאמר ברישא דמתני' גלד שחוץ למכה חוצץ, היינו מה שאינו עפ"י המכה אלא בסביבותיה... [מקוואות פ"ט מ"ב] ורטיה שעל המכה חוצצת אפי' היא מעט שרוב ב"א מקפידין ואין מניחין רטי'. שרף היבש חוצץ, לח א"ח. גלדי צואה היבשים על בשרו, ובצק שתחת הצפורן אפי' כנגד הבשר, והמלמולין חוצצין, אבל לכלוכי צואה שעל בשרו שהם לחין, וצואה שתחת הצפורן א"ח, וי"א דוקא בלחה אבל יבשה חוצצת. ותני' בתוספתא צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר חוצץ. ורוב נשים אין מבחינות מה שחוץ לבשר או כנגד הבשר לפיכך... צפורן המדולדלת א"ח. ובתוספתא ר' יונתן בן יוסף צפורן שפירשה רובה אינה חוצצת משמע משמע פרשה מעוטה חוצצת. האבר והבשר המדולדלים באדם חוצצין. דם יבש שע"ג המכה והכחול שבעין הרי אלו אין חוצצין [תוספתא פ"ו]. הדיו והדבש והחלב ושרף התאנה ושרף השקמה ושרף החרוב יבשים חוצצין, לחים א"ח, ושאר כל השרפים בין לחים בין יבשים חוצצין מפני שהם שטף לכלוכי פירות. ותו תנן טיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני חוצצין, איזה טיט היון זה טיט הבורות שנ' ויעלני מבור שאון מטיט היון, טיט היוצרים כמשמעו, גץ יוני אלו יתדות הדרכים, פי' טיט הדרכים בימות הגשמים שמתמעך ע"י רגלי ב"א, כשהוא לח נקרא גץ יוני, וכששפתי הגומות יבשות נקראו יתדות הדרכים, שקשה להלוך עליהם כעל גבי יתדות ואלו הטיטין חוצצין אפי' לחין ואין טובלין בהם ואין מטבילין בהם, ושאר כל הטיט מטבילין בו כשהוא לח, ולא יטבל באבק שעל רגליו ובדיעבד [עלתה לו] אבל בתוספתא [פ"ו] היו רגליו מלאות אבק וטבל במקוה שיש בו מ"ס טמא, שפשף או שטבל בחמין טהור. — לא יטביל את הקומקמות בפחמין, פי' כלי נחשת שמחממין בו מים ומחמת השלהבת מתדבק סביב כעין פחמין, אלא צריך שפשוף להסיר הפחמין ואם הטבילו בחמין טהור.
אמר רב חייא ב"א נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה [ביצה י"ח ע"א], טעמא דלא מהידקי כ"כ שלא יכנסו המים תחתיהן, והא דקתני מערמת דביו"ט איירי, ואין לה בגדים טהורים ללבוש אחרי טהרתה, ואי טבלה ערומה אסור לה להטביל בגדי' אח"כ, שאין טובלין כלים ביו"ט, אבל אדם מותר לטבול בשבת ויו"ט דנקרא כמיקר, לכך טובלת בבגדים שעליה, דלא מוכח מלתא שטובלת בגדיה, דנ' דלטבילת עצמה נכנסת. האי לישנא ודאי משמע דלכתחלה שריא לטבול בבגדיה, ואיירי בבגדים רחבים שאין מהודקין כלל בגופה, ודוקא אשה בבגדיה שהן רחבים אבל איש בבגדיו שדבוקין לבשר לא, דלא עיילו מיא בגופו, מדנקט נדה ולא זב ולא טמא סתם, מיהו נ' בין איש ובין אשה בסדין משום צניעות שרי לטבול דעיילו בי' מיא שפיר. וקשי' האיך התירו בשבת ויו"ט ליתן בגדים במים הא אמרינן [שבת קמ"ב ע"א] אם הי' עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט אבל במים אסרו דשרייתו של בגד כבוס הוא [זבחים צ"ד ע"א], לא אמרינן הכי אלא בבגד מטונף שע"י שריה מעביר הטנוף והוי כבוס אבל אינו מטונף לא. ויש מי שרצה להחמיר בזמננו שלא יטבלו נשים בשבת ויו"ט שא"א שתנצל מסחיטת שער דבפ' מפנין [שבת קכ"ח ע"א] גבי מביאה שמן בשערה רבה ור"י אמרי תרוייהו אין סחיטה בשער, ור' אשי אמר אפי' תימא יש סחיטה בשער מביא לה כלי דרך שערה, ור"א בתראי. ולעניות דעתין ר"א דחוי בעלמא קאמר, תדע דבפ' במה אשה ובפ' התנוקת ובש"ד מסקינן אשה טובלת בשבת ולא משתמע למיסר משום חשש סחיטה, ואפי' תימא מדרבנן אסור, גבי טבילת מצוה לא חשו, ואפי' תימא דאי' לר"א סחיטה בשער אפשר דוקא בשמן דמסריך טפי, אבל מיא דמשרק ומתיבש אינו כשמן. ומעולם נהגו נשים לטבל בשוי"ט. איכא מרבואתא דאמרי לא תטבל אשה אלא א"כ אשה גדולה עומדת עליה בשעת טבילה ורואה שנכנס כל גופה וכל שערותיה במים, ואם אין שם אשה הרואה תכרוך שער ראשה בחוטי שער שאין חוצצין או בחוטי צמר וברצועות שבראשה ובלבד שתרפם.
<h2>דף סז:</h2>
ואע"ג דהאידנא כולהו נשי ספק זבות נינהו כמ"ש למעלה אינן טובלות אלא בלילה, אפי' אם טובלת בחי"ת אחר שהפסיקה בטהרה אסורה לטבול ביום משום סרך בתה דלמא בתה תטבל אחריה בשביעי ביום ותשמש ואע"ג דהוי כגזל"ג. אלא מיהו היכא דאיכא אונס כההוא דאבולאי ששערים נסגרים בלילה או אונס אחר מותרת לטבול ביום ח', ואי ליכא אונס אף בח' ל"ת קודם הלילה, ויש מקילין לטבול בח' אם לא תשוב לביתה קודם הלילה דליכא למיחש לסרך בתה. ועקר החפיפה כ' רבואתא בלילה סמוך לטבילה ולא ביום [ס"ח ע"א], והלכתא חופפת ביום אם א"א לחוף בלילה, כגון אם תטבל לילי שבוי"ט, וכן אם בליל מ"ש חל יו"ט תחוף בע"ש, כיון שאסור לה לחוף בשוי"ט משום השרת שער, וה"ה אם חל יו"ט ה' ו' וטבילתה בליל שבת תחוף ברביעי בשבת ביום, מיהו ודאי צריכה לשמור עצמה בינתים שלא יבוא עלי' דבר החוצץ בין בגופה ובין בשערה וקודם הטבילה בלילה צריכה עיונא בכל גופה. וה' יגיה חשכנו ויאר את הלילה.
